про
http://www.haaretz.co.il/hasite/pag...l?itemNo=518572
לקרוא אכ
читать дальшеסרטי צבא הם ז'אנר ישראלי. לא סרטי מלחמה, סרטים בלי אויב ובלי שטחים. האמריקאים עושים סרטים על המכללות, אנחנו על הצבא", אומר גיא מאירסון, הבמאי של "איציק", דרמה ישראלית שתחתום במוצאי שבת את העונה הנוכחית של "ראשון בדרמה" בערוץ 3 בכבלים. "מבצע סבתא", "יוסי וג'אגר" ו"הללויה" שודרו אף הם במסגרת הזאת ועסקו בצבא מזווית שונה מהמקובל. "'איציק' פחות מבדרת", אומר הבמאי גיא מאירסון, שמיקם את סרטו בכלא צבאי, "זה סרט שמתייחס לעצמו ברצינות. אולי יותר מדי".
הדיכאון שמלווה את השירות הצבאי מוחשי מאוד בסרט הזה, שהוא נטול כל הירואיות. כאשר הגיבור, המכונה רק "הסניטר", מתאר לחברו לתא את השירות שלו, שבגללו ערק, ההזדהות גדולה כל כך עד שקשה להבין כיצד יצלח את השנתיים וארבעה חודשים שנותרו לו עד לשחרור. כשהוצב בבסיס חיל השריון בשיזפון, הוא מספר, שלחו אותו ל"מגדל 16-8": שמונה שעות על מגדל שמירה, 16 שעות בהפסקה. שמונה השעות קשות אבל נסבלות, הוא אומר, אבל כל דקה של איחור בחילופי המשמרות נמשכת כנצח. הדקות הצטברו כשהחיילים שהיו אמורים להחליף אותו החליטו פשוט לא לבוא, והוא נשאר עוד שעות על המגדל. "הייתי במקומות גרועים יותר מבכלא", אומר הסניטר.
גם מאירסון שירת בגבעתי וריצה שלושה חודשי מאסר בכלא 4. "בטירונות ובפעילות מבצעית
מיכאל מושונוב (מימין
ואיתי תורג'מן ב"איציק". שירות צבאי נטול כל הירואיות
סבלתי יותר", הוא אומר. "מלבנון לא יצאתי הביתה ובכלא לא היו חופשות. בכלא היה פחות קר ופחות מפחיד. חוץ מההשפלה, היה שם קל יותר".
זה קרה שנה וחצי אחרי שהתגייס. הוא נשלח למאסר על עבירה פעוטה, הוא אומר. "באופן מפתיע התקופה הזאת היתה סוג של מנוחה, שבה עיכלתי מה שקרה לי בצבא עד עכשיו. הייתי בלבנון, הייתי בעזה; פתאום הבנתי שאני יכול להשפיע על הגורל שלי. שיניתי את המיקום שלי. מאז לא חזרתי לעזה, למשל.
"זו תקופה שבה סופרים את הזמן. כמו בצבא בכלל, אבל קיצוני יותר. אם בצבא החייל יוצא מעצמו ומחוץ לחיים, בכלא זה עוד יותר כך. הוא לוקח חופש מלהיות בן אדם, חופש משיפוט. אומרים לך מה לעשות, וזה מה שאתה עושה".
הסניטר, טיפוס שמנקה ובאופן מטאפורי עוסק בטיהור, נחשף בכלא למערכת הגובה את הקורבנות שלה, בלי שתילחם בגורם חיצוני. "זאת מערכת שבה האומלל מאמלל את מי שמתחתיו", אומר הבמאי. אבל הסניטר מחליט לא לשתף פעולה עם העוול. כאשר הרב"ט, שרק כואבת לו הבטן ורק רוצה הביתה, שותק למראה קצינים שמכים את אחד האסירים - הסניטר נוזף בו.
"הפעלת מלוא השיקולים של התנהגות כבן אדם עומדת בסתירה להיותך חייל", אומר מאירסון. "כל הטיעונים בנושא הסרבנות עלו פה, בלי שיהיו שטחים ובלי שיהיו פלשתינאים. נשאר רק הדיון, ובין כה וכה הדיונים בנושאים האלה הם תמיד פנימיים, ה'הם' לא מעניינים. הדרמה משודרת בעיתוי רלוונטי מאוד, אחרי חשיפת הפרשה של סרן ר' והסיפור של אנשי השייטת. הם לא חריגים. המערכת בונה את החריגים שלה. כי עד פה מותר (הוא מסמן בידו מעל ראשו
ועוד סנטימטר אחד זה כבר אסור. באופן טבעי משחקים עם הגבול".
זהו סרטו הראשון של מאירסון כבמאי. התסריט שכתב לסרטו של שחר סגל, "צעד קטן", זיכה אותו בפרס "עט הזהב" בפסטיבל קאן ("לא צריך לעשות מזה עניין. זה לא היה בתחרות הרשמית, וזה לא עזר לי לעשות סרטים אחרים"). ב"איציק", הוא מספר, נהנה בין השאר מהעבודה עם שחקנים נלהבים. "היה לי חשוב ללהק שחקנים צעירים מאוד, כאלה ציפלונים, עם לחיים ורודות ומראה של ילד, כדי להדגיש עד כמה החיילים הם רק ילדים. מיכאל מושונוב (בנו של מוני מושונוב וסנדרה שדה
, שאין לי די סופרלטיווים לתאר את עבודתו בסרט, היה ממש בן 18 כשצילמנו", הוא אומר. "הצבא זה תנועת נוער עם נשק".
מאירסון, לא קשה לנחש, לא נכבש בקסם ההווי הצבאי. "ההווי היחידתי הוא כמו חברות בכת", הוא אומר. "כל יחידה ומנהגי הכת שלה. נלחמים את הכבוד של סיירת הצנחנים" - בניגוד לכבוד האדם, הוא מסביר.
ואם כת, מזדעזעים הצופים לגלות, גם בזו מתקיימים פולחנים של הקרבת אדם. אחד האסירים יושב בכלא בשל תאונה נוראה שאירעה במין טקס שבטי (אצל זקני השבט, הפז"מניקים
: משחק "איציק", שעל שמו נקרא הסרט. המשחק, מין רולטה רוסית, קיים משנת 1988. "הוא היה נפוץ ביחידות שישבו בלבנון ובעזה באינתיפאדה הראשונה. לא מעט חיילים מתו מזה", מציין הבמאי. ב-1989 גזר בית דין צבאי שבע שנות מאסר, מתוכן חמש בפועל, על סמל אלון רוט, חייל בחטיבת גבעתי שהורשע במשחק בנשק שזכה לכינוי הזה, וגרם למותו של טוראי אהוד נסים. במשחק הזה אמור החייל לאחוז בנשקו, לדרוך אותו ולפרוק אותו בעת ובעונה אחת, וכך לשחרר את המחסנית לפני שכדור נכנס לבית הבליעה. אם הוא עושה זאת במיומנות, הוא מצליח והנשק אינו טעון. הבדיקה נעשית בזמן אמת, כשמכוונים את הנשק אל חייל אחר.
בזמן השירות שלו (בין השנים 1991-1988) אירעו, לדברי מאירסון, עוד מקרי 'איציק' שהסתיימו באסון וטויחו. בראיון עם ראש מחלקת מדעי ההתנהגות בצה"ל לשעבר, אלי פישוף, שהתקיים בזמן המשפט, אמר זה כי הגיעו אליו "שמועות" על המשחק, אבל "לא היה לו מושג על שכיחות התופעה".
"מבחינתי, זה הזמן שבו הצבא הפסיק לפעול החוצה והתחיל להרוג את עצמו פנימה", אומר מאירסון. "במידה מסוימת הסרט הזה מתכתב עם 'מסע אלונקות', שבו משחק מוני מושונוב, אביו של השחקן הראשי ב'איציק'. הסרט ההוא נעשה בתקופה שהיו סלחניים יותר כלפי הצבא. בכל מקרה, מרגע שנגמרו ההצדקות, והן נגמרו, הכל בחברה שלנו השתנה, חוץ מהיחס לצבא. הוא נותר פרה קדושה".
הסרט גם מתייחס ל"אוונטי פופולו", מוסיף מאירסון, ומבין גם את ההשוואה לסדרת האנימציה "מ"ק 22" ששודרה בערוץ ביפ בכבלים ובערוץ 2. "אהבתי מאוד את הסדרה", הוא אומר, "אבל הפארודיה שבה דווקא ריככה את המציאות. אין כמו האבסורד שהמציאות מייצרת. בסרט שלנו ניסיתי להראות את המציאות בצבעים ריאליסטיים".
הצבעים האלה קודרים. "מערכת המשפט הצה"לית מגוחכת. בעוד שבאזרחות היא לטובת הפרט, בצבא היא לטובת המערכת. על דברים חמורים באמת ניתנים עונשים קלים, ומצד שני על כל שטות אתה יכול למצוא את עצמך בכלא. ובכלא, על כל דבר קטן אתה נכנס לאגף הסגור (שם מתרחשת עלילת הסרט
. אם אתה קצת עבריין, או קצת אלים, קצת מתחצף, קצת אינדיווידואליסט, ישלחו אותך מיד לשם.
"הסרט הבא יהיה בורגני יותר", מבטיח מאירסון. "הצבא הוא שלב. כשכותבים תסריטים מחפשים קודם במשפחה, בחוויות ההתבגרות המשמעותיות, וזאת אחת מהן. לא מערכת חינוכית חיובית במיוחד. אבל בראייה כוללת, הדבר הכי טוב שהצבא עשה לי הוא שהכניס אותי לכלא".
http://www.haaretz.co.il/hasite/pag...l?itemNo=518572
לקרוא אכ
читать дальшеסרטי צבא הם ז'אנר ישראלי. לא סרטי מלחמה, סרטים בלי אויב ובלי שטחים. האמריקאים עושים סרטים על המכללות, אנחנו על הצבא", אומר גיא מאירסון, הבמאי של "איציק", דרמה ישראלית שתחתום במוצאי שבת את העונה הנוכחית של "ראשון בדרמה" בערוץ 3 בכבלים. "מבצע סבתא", "יוסי וג'אגר" ו"הללויה" שודרו אף הם במסגרת הזאת ועסקו בצבא מזווית שונה מהמקובל. "'איציק' פחות מבדרת", אומר הבמאי גיא מאירסון, שמיקם את סרטו בכלא צבאי, "זה סרט שמתייחס לעצמו ברצינות. אולי יותר מדי".
הדיכאון שמלווה את השירות הצבאי מוחשי מאוד בסרט הזה, שהוא נטול כל הירואיות. כאשר הגיבור, המכונה רק "הסניטר", מתאר לחברו לתא את השירות שלו, שבגללו ערק, ההזדהות גדולה כל כך עד שקשה להבין כיצד יצלח את השנתיים וארבעה חודשים שנותרו לו עד לשחרור. כשהוצב בבסיס חיל השריון בשיזפון, הוא מספר, שלחו אותו ל"מגדל 16-8": שמונה שעות על מגדל שמירה, 16 שעות בהפסקה. שמונה השעות קשות אבל נסבלות, הוא אומר, אבל כל דקה של איחור בחילופי המשמרות נמשכת כנצח. הדקות הצטברו כשהחיילים שהיו אמורים להחליף אותו החליטו פשוט לא לבוא, והוא נשאר עוד שעות על המגדל. "הייתי במקומות גרועים יותר מבכלא", אומר הסניטר.
גם מאירסון שירת בגבעתי וריצה שלושה חודשי מאסר בכלא 4. "בטירונות ובפעילות מבצעית
מיכאל מושונוב (מימין

סבלתי יותר", הוא אומר. "מלבנון לא יצאתי הביתה ובכלא לא היו חופשות. בכלא היה פחות קר ופחות מפחיד. חוץ מההשפלה, היה שם קל יותר".
זה קרה שנה וחצי אחרי שהתגייס. הוא נשלח למאסר על עבירה פעוטה, הוא אומר. "באופן מפתיע התקופה הזאת היתה סוג של מנוחה, שבה עיכלתי מה שקרה לי בצבא עד עכשיו. הייתי בלבנון, הייתי בעזה; פתאום הבנתי שאני יכול להשפיע על הגורל שלי. שיניתי את המיקום שלי. מאז לא חזרתי לעזה, למשל.
"זו תקופה שבה סופרים את הזמן. כמו בצבא בכלל, אבל קיצוני יותר. אם בצבא החייל יוצא מעצמו ומחוץ לחיים, בכלא זה עוד יותר כך. הוא לוקח חופש מלהיות בן אדם, חופש משיפוט. אומרים לך מה לעשות, וזה מה שאתה עושה".
הסניטר, טיפוס שמנקה ובאופן מטאפורי עוסק בטיהור, נחשף בכלא למערכת הגובה את הקורבנות שלה, בלי שתילחם בגורם חיצוני. "זאת מערכת שבה האומלל מאמלל את מי שמתחתיו", אומר הבמאי. אבל הסניטר מחליט לא לשתף פעולה עם העוול. כאשר הרב"ט, שרק כואבת לו הבטן ורק רוצה הביתה, שותק למראה קצינים שמכים את אחד האסירים - הסניטר נוזף בו.
"הפעלת מלוא השיקולים של התנהגות כבן אדם עומדת בסתירה להיותך חייל", אומר מאירסון. "כל הטיעונים בנושא הסרבנות עלו פה, בלי שיהיו שטחים ובלי שיהיו פלשתינאים. נשאר רק הדיון, ובין כה וכה הדיונים בנושאים האלה הם תמיד פנימיים, ה'הם' לא מעניינים. הדרמה משודרת בעיתוי רלוונטי מאוד, אחרי חשיפת הפרשה של סרן ר' והסיפור של אנשי השייטת. הם לא חריגים. המערכת בונה את החריגים שלה. כי עד פה מותר (הוא מסמן בידו מעל ראשו

זהו סרטו הראשון של מאירסון כבמאי. התסריט שכתב לסרטו של שחר סגל, "צעד קטן", זיכה אותו בפרס "עט הזהב" בפסטיבל קאן ("לא צריך לעשות מזה עניין. זה לא היה בתחרות הרשמית, וזה לא עזר לי לעשות סרטים אחרים"). ב"איציק", הוא מספר, נהנה בין השאר מהעבודה עם שחקנים נלהבים. "היה לי חשוב ללהק שחקנים צעירים מאוד, כאלה ציפלונים, עם לחיים ורודות ומראה של ילד, כדי להדגיש עד כמה החיילים הם רק ילדים. מיכאל מושונוב (בנו של מוני מושונוב וסנדרה שדה

מאירסון, לא קשה לנחש, לא נכבש בקסם ההווי הצבאי. "ההווי היחידתי הוא כמו חברות בכת", הוא אומר. "כל יחידה ומנהגי הכת שלה. נלחמים את הכבוד של סיירת הצנחנים" - בניגוד לכבוד האדם, הוא מסביר.
ואם כת, מזדעזעים הצופים לגלות, גם בזו מתקיימים פולחנים של הקרבת אדם. אחד האסירים יושב בכלא בשל תאונה נוראה שאירעה במין טקס שבטי (אצל זקני השבט, הפז"מניקים

בזמן השירות שלו (בין השנים 1991-1988) אירעו, לדברי מאירסון, עוד מקרי 'איציק' שהסתיימו באסון וטויחו. בראיון עם ראש מחלקת מדעי ההתנהגות בצה"ל לשעבר, אלי פישוף, שהתקיים בזמן המשפט, אמר זה כי הגיעו אליו "שמועות" על המשחק, אבל "לא היה לו מושג על שכיחות התופעה".
"מבחינתי, זה הזמן שבו הצבא הפסיק לפעול החוצה והתחיל להרוג את עצמו פנימה", אומר מאירסון. "במידה מסוימת הסרט הזה מתכתב עם 'מסע אלונקות', שבו משחק מוני מושונוב, אביו של השחקן הראשי ב'איציק'. הסרט ההוא נעשה בתקופה שהיו סלחניים יותר כלפי הצבא. בכל מקרה, מרגע שנגמרו ההצדקות, והן נגמרו, הכל בחברה שלנו השתנה, חוץ מהיחס לצבא. הוא נותר פרה קדושה".
הסרט גם מתייחס ל"אוונטי פופולו", מוסיף מאירסון, ומבין גם את ההשוואה לסדרת האנימציה "מ"ק 22" ששודרה בערוץ ביפ בכבלים ובערוץ 2. "אהבתי מאוד את הסדרה", הוא אומר, "אבל הפארודיה שבה דווקא ריככה את המציאות. אין כמו האבסורד שהמציאות מייצרת. בסרט שלנו ניסיתי להראות את המציאות בצבעים ריאליסטיים".
הצבעים האלה קודרים. "מערכת המשפט הצה"לית מגוחכת. בעוד שבאזרחות היא לטובת הפרט, בצבא היא לטובת המערכת. על דברים חמורים באמת ניתנים עונשים קלים, ומצד שני על כל שטות אתה יכול למצוא את עצמך בכלא. ובכלא, על כל דבר קטן אתה נכנס לאגף הסגור (שם מתרחשת עלילת הסרט

"הסרט הבא יהיה בורגני יותר", מבטיח מאירסון. "הצבא הוא שלב. כשכותבים תסריטים מחפשים קודם במשפחה, בחוויות ההתבגרות המשמעותיות, וזאת אחת מהן. לא מערכת חינוכית חיובית במיוחד. אבל בראייה כוללת, הדבר הכי טוב שהצבא עשה לי הוא שהכניס אותי לכלא".
כמו שתמיד, התאכזבתי להשתכנע שהבנתי בהכלת לא נכון . קודם כל את הסרט ראיתי לא במלוא רק בקטעים , היה לנו לילה לבן, אבל מאוד התרשמתי . כמו בכל סרט טוב הנושא הספציפי היה רק אפשרות להראות משהו יותר כללי . זה נכון היה מדובר על הכלא הצבאי והדמויות היו עמודים בפני כל השאלות מהותיות{מי אתה ומה אתה} ו לא באופן תיאורטי והבחירה לא חד-משמעית וזה באמת היתה בדיקה לאֱנוֹשׁוּת.
מה שהיה חשוב בשבילי – שזה לא היה קשור בהכרח למסגרת צבאית, בגדול, זה לא היתה ביקורת נגד "משהו", פשוט המסגרת איפה בן אדם צִומְצֵם למישהו בסיסי – סדר, פקודות, משמעת – הכי מצלחת לחשיפותו למהות הדברים – האם אתה יְצוּר אנושי או חיה